בניין אגודת החרשים בישראל

מאת: אטדג'י מאיר

בחוברת שהופקה לציון 45 שנות פעילות אגודת החירשים, הופיעו שני צילומים - באחד הופיעו 15 חברים קשישים ובשני מופיעים מעל ל 70 חברים חרשים צעירים ומהודרים. זיהיתי רק שניים או שלושה מהם. הצילומים העלו בי שאלות: מי הם האנשים האלמוניים? איפה היינו, ומה היה לנו? בחקירה לעומק, רציתי לגלות איך נראו השנים הראשונות של אגודת החרשים? ויותר מזה, איך נוצרה קהילת החירשים בישראל?

יש כמה דרכים לספר את ההיסטוריה של קהילת החירשים. כארכיטקט, בחרתי לבחון את ההיסטוריה החברתית של קהילת החירשים באמצעות הבניינים שלה. הנחת הרעיון היא, שבניין מעניק לחבריו מקום מפגש מרכזי. 

בשנות ה-30 התפתחה העיר תל אביב בקצב בנייה מהיר. בנייה מאסיבית נוצרה בעקבות גלי העלייה של יהודים מאירופה. רוב היהודים עלו לארץ מסיבות אידיאולוגיות או מפחד מפני האנטישמיות. הם חיפשו מקום שיבטיח להם מקלט. איתם הגיעו גם אנשים חירשים, שגדלו והתחנכו בארצות גולה, וייבאו את הרקע התרבותי שלהם לישראל.

החירשים נהגו להתכנס במקומות מפגש ארעיים: בקולנוע מוגרבי, בבתי קפה, במסעדות ובטיילת על שפת החוף. כדי להודיע על מקומות המפגש בעידן משולל פקס או אינטרנט, נהגו החירשים ליידע את יוסף - מצחצח הנעליים הבוכרי החירש, שעבד בכיכר העיר על המפגש, והוא הפיץ את המידע

משה במברגר, דמות מוכרת ונערצת באגודת החירשים, למד בבית ספר לחירשים "וויסנזה" בברלין. לאחר שקרא את ספרו של תיאודור הרצל - "אלטנוילנד", עלה בעקבותיו לישראל בשנת 1943. בארץ חיפש במברגר חירשים נוספים. ב"אליאנס" בירושלים פגש משה במורה לחירשים, וקיבל ממנו רשימת כתובות של חירשים נוספים. כך נוצר בירושלים גרעין קטן שמנה 7-8 חברים. 

בפורים התקיימה תהלוכת העדלאידע בתל אביב. החירשים מירושלים הגיעו לתהלוכה ופגשו בה חברים חדשים בתל אביב. כך התרחב גרעין החירשים הישראלי ל-21 חברים. ניסיון ההתארגנות הראשון שלהם נרשם בפרוטוקול משנת 1943:

"אחרי חיפושים רבים מצאנו מקום לאסיפת חירשים בקפה 'סלס', בעל בית הקפה הואיל לפתוח בפנינו אולם צדדי בבית הקפה, בימי שישי בערב באופן קבוע.".

רוב החירשים קיבלו בילדותם חינוך דתי או מסורתי בבתי הספר היהודיים באירופה. בחנוכה ארגנו החברים בתל אביב נשף בו הדליקו נרות וסיפרו על החג ועל משמעויותיו. באותו האירוע, רשם משה במברגר בפרוטוקול: "צריך ארגון של חירשים ועל כל חבר שמשתתף באסיפה לשלם חמישה גרושים א"י".

המנדט הבריטי לפני קום המדינה, לא קידם את זכויותיהם של החירשים שחיו בארץ באותה התקופה. עמנואל מירון, כימאי שהתחרש בתאונת עבודה, כתב על כך: "... באותה התקופה המוסדות התייחסו לחירשים בחוסר הבנה, הם לא התעניינו בבעיותיהם המיוחדות של החירשים. החירשים שלמו דמי חבר לאגודות המקצועיים, ובכל זאת קיבלו פחות שכר. רמת ההשכלה שלהם הייתה נמוכה... לא היה משרד הסברה (Volta Bureau), שיעסוק בפעולות הסברה לציבור הרחב."

שורות אלו תמצתו את מצבם של החירשים באותה התקופה. אולם הם לא אמרו נואש וכתבו: "טוב, אם כך, אי אפשר לחכות לעזרה מהמוסדות. נקום ונעשה מעשה בשביל לעזור לעצמנו".

הוחלט להקים אגודה. לשם כך הוקם ועד זמני שמנה 44 חברים ונעזר לשם ניסוח התקנון, בעו"ד שעבד בהתנדבות.

 הוועד הזמני נפגש בדירתו של חיים אפטר. מזל אפטר, אשתו: "היו חירשים עולים חדשים שלא ידעו לקרוא ולכתוב פנו לחיים אפטר לתרגם מכתבים או לכתוב בעברית. הבית שלנו היה מקום עלייה לרגל של חירשים שבאו עם בקשות מיוחדות. במהרה דירת שני החדרים שלהם הפכה ל"משרד". החבר עמנואל מירון כתב: "... איך ניתן לנהל פעילות מנהלית כאשר אין משרד, בלי ארון ספרים, רהיטים מתאימים?"

עמנואל פרט בקצרה את תקנון האגודה בחוברת, ובעצם מדובר במסמך מקורי להבנת ה"קונסטרוקציה החברתית" של קהילת החירשים. בתקנון הופיעו חמישה סעיפים שהם אבני הבניין של הקהילה. 

הסעיף הראשון, מגדיר מי חבר בקהילה? מי יכול להצטרף? ההצהרה הראשונה מציינת כי יותר ממחצית חברי האגודה הם עולים חדשים.

הסעיף השני, עוסק במצב הסוציאלי של העובד החירש. הסעיף מתאר את קשיי ההשתלבות של החירש במקומות עבודה, ואת המגבלות שלו בסביבה של אנשים שומעים. עמנואל הציע לשפר את תנאי העבודה של החירש בעזרת גופים ואיגודים מקצועיים. 

הסעיף השלישי, מתאר את הפעילות התרבותית והחברתית של הקהילה. הפעילות התקיימה פעמיים בשבוע, והציעה הרצאות בתנ"ך ובהיסטוריה. היו חברים שקיבלו במועדון שיעורי עברית, או ששמעו תרגומים מהעיתונות היומית והחליפו ביניהם מידע.

הפעילות החברתית כללה גם מסיבות, משחקי חברה היתוליים, פעילויות ספורטיביות (כדורגל ריצה, רכיבה על גמלים ואגרוף) וצפייה בסרטים בבתי הקולנוע. 

הסעיף הרביעי, מתייחס לפעולות הסברה בקרב הקהל הרחב, והסברת הבעיות המיוחדות לחירשים. בעיתון "דממה שלנו", נכתבו מדי פעם מאמרים עבור קוראים שומעים כדי להילחם בדעות הקדומות על החירש. דעות קדומות שפגעו בחיי היומיום של החירשים. לדוגמה: עד שנת 1958 חירשים לא קיבלו רישיונות נהיגה. אגודת החירשים נלחמה בהגבלה זו וחיים אפטר שהיה מזכיר אגודת החירשים, הסתמך במאבק על דו"ח אונסקו, שהוכיח כי החירשים הם נהגים זהירים.

הסעיף החמישי, דיבר על קשרים חברתיים ותרבותיים עם ארצות אחרות. בשנת 1957 יצאה לראשונה קבוצת כדורסל של חירשים לאולימפיאדת החירשים במילאנו. 

באסיפה הכללית הראשונה בפברואר 1944, התקבל תקנון האגודה ונבחרו החברים מתוך הוועד הזמני. משה במברגר נבחר ליו"ר אח"א וישראל סביר נבחר למזכיר. אח"א נקראה אז "אגודת החירשים האילמים היהודים בתל אביב". עיריית תל אביב הקצתה חדר קטן ביפו בשביל האגודה  ומשה במברגר בירך על תחילת הפעילות וקרא: "בקשה מיוחדת לתמוך בכל הכוח ביכולת הפיזית ורוחנית באגודה שנוצרה זה עתה..."

הוכרזה תחרות לעיצוב סמל האגודה. ההצעה הזוכה הייתה חצי קשת מבד, ועליה נתפר באותיות לבנות: "אגודת החירשים אילמים היהודים בתל אביב". משני צידי הקשת צוירו עלים מעץ האקליפטוס, שסימלו את אווירת החלוציות של מבצע ייבוש הביצות באותה התקופה. מתחת לקשת רשמו "חזק ואמץ". ישראל סביר שעיצב את הסמל, נהג להביא אותו איתו לכל האירועים המרכזיים של האגודה בבתי הקפה. היום הסמל שונה, אבל עדיין מסמנים בשפת סימנים "אגודת החירשים", בחצי קשת.

לאחר קום המדינה לא היה ברור מה יעלה בגורלה של אגודת החרשים. בזמן מלחמת העצמאות הופסקה פעילות האגודה למשך חצי שנה, בשל המאורעות בגבול תל אביב-יפו. אולם משה במברגר שחשש שהמאורעות יביאו לפירוק האגודה, קרא להמשיך במפגשים בבתי קפה.

לאחר תקופה בה המפגשים נעו בין בתי הקפה בתל אביב, הוחלט שיש להקים בית קבע לאגודת החרשים. הדבר הפך למטרתם הראשית של המייסדים.

התכנית קיבלה חיזוק משמעותי, כאשר ח"כ אברהם הרצפלד ז"ל, הצטרף לוועד הציבורי למען בניין אגודת החרשים בישראל. הרצפלד נמנה על מייסדי מפלגת "אחדות העבודה" והיה בין היוזמים להקמת ההסתדרות הכללית.

הרצפלד החל לאסוף כספים מהמשרדים הממשלתיים למען הקמת בית הלן קלר. המאמצים להשגת הכסף הדרוש לבניין איחדו את כל חברי הקהילה שהיו נחושים להקים מרכז ארצי לאגודת החירשים.

בחודש דצמבר 1949 יצא לאקרנים הסרט "גוני בלינדה". הסרט שזכה להצלחה עצומה והציג במשך עשרה שבועות בבתי קולנוע, סיפר על חייה של חירשת. אגודת החירשים ניצלה את ההזדמנות כדי להכריז על מבצע "יום סרט", שמטרתו הייתה לגייס תרומות לבניית הבית. מתנדבים חירשים יצאו לרחובות העיר, והתרימו את הציבור. כל תורם קיבל סיכה לדש המעיל.

בחודש מאי 1952, הלן קלר הגיעה לישראל לביקור יחד עם המתורגמנית שלה, פולי תומפסון והשתיים ביקרו במועדון הזמני של החירשים בתל אביב. האירוע היה מרשים וחגיגי מאוד. בנאומה אמרה הלן קלר ש"חיי החירשים קשים מהעיוורים". הוועד פנה אליה וביקש שתעניק את שמה  למועדון החדש. קלר הסכימה והיא קיבלה אות של חברת כבוד.  

ב-2 בדצמבר 1953, הונחה אבן הפינה לבית אגודת החירשים בתל אביב. לטקס הגיעו חברי האגודה ונציגי המוסדות הציבוריים הממשלתיים.

מאחורי שולחן הכבוד ישבו רחל ינאית בן צבי, אשת נשיא המדינה וחיים אפטר, ראש העיר תל אביב. כל הנאומים תורגמו לשפת הסימנים על ידי החבר משה במברגר. הטקס הסתיים בטמינת מגילת היסוד באדמה. אשת הנשיא, התכבדה להניח את אבן הפינה. בסיום הטקס, קבוצת תלמידים חירשים שרו את ההמנון הלאומי בשפת הסימנים ובדיבור.

בשנת 1958 הסתיימה בנייתו של בית הלן קלר אשר שימש מאז כביתה של אגודת החרשים. הבניין מעוצב כקובייה לבנה, עם מרפסות שמש. העיצוב נקי, תכליתי ופונקציונאלי, ולא השאיר הרבה לדמיון. הקומה הראשונה שימשה למשרד, ובקומה השנייה נבנה אולם שבו 800 מקומות ישיבה, לכינוסים ולמפגשים חברתיים. בשנים מאוחר יותר נבנתה תוספת בנייה ששימשה כפנימייה לחירשים.

הקמתו של בית הלן קלר הפיחה רוח חדשה בהווי חברתי. חירשים רבים החלו להגיע למקום המפגש, ונוצר צורך להקים בתים נוספים לאגודה בערים המרכזיות בישראל.

הוועד הציבורי המשיך לגייס כספים להקמת הסניפים. הוקמו מועדון לחרשים בית בורלא בחיפה, ומועדון לחרשים בבאר שבע. בנוסף למפעלי בנייה, הוועד הציבורי הקים בית ספר להכשרה מקצועית לחירשים בתנאי פנימייה ומתפרה ברחוב הרצל בתל אביב. המטרה הייתה להכשיר עובדים חרשים באמצעות קורסים בתפירה ובנגרות, ולשבץ אותם במפעל בתנאים מוגנים כדי שיוכלו להתקיים ולחיות חיים עצמאיים.